יסודות הדרמתרפיה

סקירה כללית

דרמתרפיה היא צורה של פסיכותרפיה באמצעות אמנויות יצירתיות, המשתמשת בתיאטרון, משחק דרמטי ותהליכים ביצועיים ככלים טיפוליים. בניגוד לתיאטרון קונבנציונלי המתמקד בהפקה אמנותית, הדרמתרפיה מציבה את התהליך היצירתי בשירות הרווחה הנפשית של המשתתף. היא נשענת על היכולת הטבעית של האדם לשחק תפקידים, לספר סיפורים ולהשתתף במעשים סמליים כדי לחקור ולשנות את עולמו הפנימי.

המשחק הדרמטי מספק מרחב מעברי — במובן של ויניקוט — שבו המשתתף יכול להתנסות בדרכי התנהגות חדשות ללא השלכות מהעולם האמיתי. המרחק האסתטי מאפשר התמודדות עם נושאים קשים תוך ביטחון רגשי שדיבור בלבד לא תמיד מספק.

היסטוריה

הדרמתרפיה המודרנית צמחה באמצע המאה העשרים בצומת שבין התיאטרון הניסויי לפסיכותרפיה. סו ג'נינגס, חלוצה בריטית, פיתחה מודל EPR (גילום-הקרנה-תפקיד) המתאר שלבי התפתחות של משחק. פיל ג'ונס תרם לתיאוריה של התחום בזיהוי תהליכי הליבה של הדרמתרפיה. רוברט לנדי פיתח את תיאוריית התפקידים וטקסונומיה של למעלה מ-80 סוגי תפקידים ארכיטיפיים.

מושגי מפתח

ריחוק (דיסטנסינג) הוא המושג המרכזי בדרמתרפיה. המרחק הדרמטי מאפשר למשתתפים לגשת לנושאים אישיים כואבים דרך מסנן מגן של בדיון. תפקיד הוא יחידת העבודה הבסיסית — לכל אדם מלאי תפקידים שהדרמתרפיה מאפשרת לחקור, לגלות ולהעשיר. ריטואל ממסגר את המפגשים באמצעות מחוות חוזרות, וביצוע מתייחס למתן צורה לחוויה פנימית.

התוויות טיפוליות

דרמתרפיה מתאימה למגוון רחב של בעיות: הפרעות חרדה ודיכאון, טראומה ו-PTSD, קשיי תקשורת ויחסים, הפרעות בספקטרום האוטיסטי, בעיות זהות, אבל והתמכרויות. המעורבות הגופנית והיצירתית מגייסת משאבים שלעתים קרובות מעוכבים על ידי מצוקה נפשית.

מפגש טיפוסי

מפגש דרמתרפיה נמשך בדרך כלל 60 עד 90 דקות ומחולק לשלושה שלבים: חימום (15-20 דקות) עם תרגילי גוף, קול ויחסים; פיתוח (30-45 דקות) עם טכניקות דרמטיות מותאמות — סיפור קולקטיבי, חקירת דמויות, עבודה עם מסכות או בובות; סיום ויציאה מתפקיד (15-20 דקות) לשחרור הדמויות, חזרה לעצמי וריטואל סגירה.

התוויות נגד

דרמתרפיה אינה מומלצת בזמן אפיזודות פסיכוטיות חריפות, דיסוציאציה חמורה, סירוב מוחלט למשחק, או טראומה עדכנית שלא התייצבה. הטיפול חייב להתבצע על ידי מטפלים מוסמכים עם פיקוח קליני סדיר.